בפעולת
ההתאפקות, מעורבות מערכות העצבים האוטונומיות - הסימפתטית והפארא-סימפתטית. מהן
אותן מערכות?.
מערכת העצבים הסימפתטית (Sympathetic): מערכת זו פעילה בעיקר בעתות חירום, לחץ ואיום פתאומי. היא
אחראית להפעלת תגובות שמטרתן התמודדות עם מצבים כגון הפסקת פעילויות עיכול וכן
פעילויות של עצירת שתן (שדורשות אנרגיה לצורך עיכוב יציאת השתן). בזמן פעילות
המערכת הסימפתטית ישנם שינויים בזרימת הדם, כיווץ של כלי דם בעור, הרפיה של שרירי
הנשימה, הפרשת אדרנלין ועוד.
מערכת העצבים הפאראסימפתטית (Parasympathetic): מערכת זו פעילה בעיקר במצב בו הגוף נמצא במנוחה ואחראית על
מצב של שיגרה. היא מווסתת את הפעילויות הפיזיולוגיות הרצופות כגון נשימה ופעילות
הלב. היא אחראית בעיקר על פעילות של שימור, עיכול, הפרשה, הגדלת מאגרי אנרגיה,
התחדשות של תאים, הפרשת הורמונים של גדילה. העצבים הפארא-סימפתטיים יוצאים בעיקר
מאזור השלד המוארך, ומחלקו התחתון של חוט השדרה. המערכת מופעלת בעיקר על-ידי
רפלקסים בתגובה לגירויים פנימיים.
מערכות
העצבים האוטונומיות הן חלק ממערכת העצבים ההיקפית, המהווה חלק ממערכת העצבים של
הגוף. מערכת זו אחראית על וויסות פעולות שאינן מכוונות באופן מודע, כלומר אינן
נתונות לשליטת ההכרה ונמשכות גם בעת שינה או חוסר הכרה, כגון פעימות סדירות של
הלב, הנשימה, הפרשת זיעה ורוק.
השלפוחית
של הרך הנולד מסוגלת להכיל 30-60 סמ"ק שתן בהשוואה ל 250-600 סמ"ק אצל
ילדים מעל גיל שמונה.
תינוק
עד גיל שנה מטיל שתן כ- 12-16 פעמים ב-24 שעות בצורה אוטומטית או כפעולה
רפלקסיבית. מנגנון הרפלקסים במוח מופעל עקב עליה בלחץ הנוצר בתוך שלפוחית השתן.
לחץ זה נקרא "לחץ תוך-שלפוחיתי" ((Intra Vesical Pressure. לחץ זה גורם להפעלת מערכות העצבים האוטונומיות
הסימפטטית והפארא-סימפטטית. עקב הלחץ, התינוק מרפה את שרירי הסוגר של השלפוחית
ומשחרר שתן בצורה לא רצונית. בפעולה זו אצל תינוקות אין כל מעורבות של המערכת
ההכרתית (קורטיקלית) של המוח.
בין
גיל שנה לשנתיים התינוק מפתח תחושה או נכון יותר תודעה של תחושה מהי שלפוחית מלאה
וזאת אודות להתפתחות מערכת תחושתית בדופן השלפוחית המעבירה אותות (סיגנלים) כאשר
סיבי השריר נמתחים.
בגיל
שלוש הילד, על-ידי, מסוגל להתאפק לתקופה קצרה על-ידי שימוש בשרירי פי- הטבעת ואזור
עצם העצה (Sacrum) ושרירי הסוגרים של פי-הטבעת ושלפוחית השתן.
במצב זה ובגיל זה השליטה ביום יעילה ומרבית הילדים בגיל שלוש כבר אינם מרטיבים
בזמן ערות.
בגיל
ארבע שנים, הילד מסוגל להטיל שתן לפי בקשה גם במצב שהשלפוחית איננה מלאה, כלומר
כאשר הגירוי של קשת הרפלקסים אינו קיים. הטלת שתן רצונית מקורה בשליטה בשרירי
הסרעפת בדופן הבטן ועל-ידי כך גרימה לעליה בלחץ התוך-שלפוחיתי והתחלת ההשתנה.
כאשר
הילד רוצה להתאפק הוא מבצע את הפעולה ההפוכה. הוא מכווץ את שרירי סוגר השלפוחית.
הכיווץ גורם למתיחת דפנות השלפוחית ועקב כך להגדלת נפח השלפוחית. הגדלת הנפח גורמת
להורדת הלחץ התוך-שלפוחיתי והילד אינו מרגיש עוד צורך להתרוקן.
ביצוע
פעולה זו של התאפקות על-ידי כיווץ שרירי הסוגר, נעשית על-ידי בקרה הכרתית (קורטיקלית) מקליפת המוח. בשלב זה
כאשר הבקרה ההכרתית כבר יעילה, קיימת אצל מרבית הילדים גם השליטה הלילית.
בגיל
שש עד שבע שנים, ילדים מסוגלים להתרוקן באופן מוחלט לפי דרישה גם כאשר השלפוחית
כמעט ריקה. באופן תקין ילד בגיל בית ספר מרוקן את השלפוחית שלו ארבע עד שש פעמים
ביום.
מרבית
הילדים נגמלים תחילה ביום ואחר-כך בלילה. ההתאפקות הרצונית ביום נשלטת על-ידי בקרה
הכרתית. השליטה נוצרת כאשר יש לנו הבשלה מספקת של מערכת העצבים המרכזית במוח.
קיימת
סידרה של פעולות מחזוריות המתרחשות בשלפוחית בשלה. סדר הפעולות הוא כדלקמן:
התמלאות השלפוחית הצורך להטיל
שתן דחית הטלת השתן הרפיית שרירי הסוגר וכיווץ שרירי השלפוחית
עד גמר ההתרוקנות התמלאות השלפוחית
וחוזר חלילה.
תהליך
הלמידה בזמן ערות
כדי
שהילד ישלוט ביום, חייבת, כאמור, להיות קודם כל הבשלה של המערכת העצבית המרכזית.
תנאי
זה הוא הכרחי אך אינו מספיק. הילד צריך ללמוד כי מצפים ממנו להטיל שתן בשירותים.
זהו תהליך למידתי המהווה חלק מהחינוך לניקיון שעובר הילד במשך היום. הילד לומד
להתאפק ולדחות את פעולת הטלת השתן כאשר התנאים החברתיים אינם מאפשרים זאת.
בשונה
מתהליך הגמילה בלילה בו ההורים אינם יכולים להשפיע על התהליך, בתהליך הגמילה ביום
יש חשיבות רבה לדרך בה ינהגו ההורים.
התייחסות
לא נכונה מצד ההורים, עלולה לפגוע בתהליך הגמילה. כלל הזהב בתהליך הגמילה הוא ללכת
תמיד בקצב של הילד ולא לנסות להאיץ תהליכים.
לילד
חשוב להשביע את רצון הוריו. אם ההורה משדר לילד שהוא מאוכזב ממנו כאשר הוא מרטיב,
הוא מעמיד את הילד במצב שמצפים ממנו למשהו שאינו מסוגל לעמוד בו.
העיקרון
שאני דוגל בו הוא להבליט תמיד את ההתנהגות הרצויה ולהתעלם מההתנהגות הלא רצויה.
ילד שניכשל ומזכירים לו כל העת את כישלונו, זה רק יתסכל אותו ויקשה על השגת
ההתנהגות הרצויה. מאידך, כאשר מתגמלים בחיזוק חיובי מילולי את ההתנהגות הרצויה, זה
יגביר את סיכויי הלמידה של אותה התנהגות.
הלמידה
נעשית , בין השאר, על-ידי חיקוי. הילד רואה את ההורה בשירותים ומנסה לחקות אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה